ציר הזמן 1939 - 1933
-
![]()
היטלר עולה לשלטון באופן חוקי
על רקע המשבר הכלכלי העולמי והתפכחותם של גרמנים רבים, המפלגה הנאצית זוכה ב- 33% מקולות הפרלמנט. היטלר ממונה לנגיד. במאה הימים הראשונים לכהונתו: שריפת הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני), חוקי נישואין, מחנה הריכוז הראשון (דכאו), חרם על עסקים יהודים, סילוק יהודים משירות המדינה, שריפת ספרים.
אדולף היטלר עם הנשיא פאול פון הינדנבורג, פוטסדאם, גרמניה, 1933/ מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
חוקי נירנברג
בספטמבר 1935 סדרת חוקים חדשים מבטלת זכויות אזרחיות ופוליטיות של יהודים ומנשלת אותם מאזרחותם הגרמנית. נאסרים הנישואין בין יהודים לארים (לא יהודים) ויהודים אינם יכולים להניף את דגל גרמניה.
שלטי חרם בחלון חנות הטבק בבעלות יהודית ג. ניומן ציגארן, ברלין, 1933/ מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
המשחקים האולימפיים בברלין
היטלר משתמש במשחקים האולימפיים בברלין בשנת 1936 ככלי תעמולה להשגת לגיטימיות בינלאומית למשטר הנאצי. שלטים אנטישמיים מוסרים באופן זמני והאלימות הגזעית מתמתנת במהלך המשחקים, אולם ספורטאים יהודים מורחקים מהנבחרות הגרמניות. ג'סי אוונס, אמריקאי אפריקאי, זוכה בארבע מדליות זהב.
צופים ממלאים את יציעי איצטדיון השחייה, ברלין, 1936/ מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
ההתפשטות הגרמנית
גרמניה פולשת ומספחת את אוסטריה במארס 1938. בספטמבר, מנהיגי אנגליה וצרפת מסכימים לפייס את היטלר ולאפשר לו לשלוט על חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. באוקטובר, יהודים ממוצא פולני מגורשים מגרמניה.
פליטים צ'כים מגורשים מחבל הסודטים במשרד הפליטים, אוקטובר 1938
-
![]()
ליל הבדולח
ב- 9 בנובמבר 1938 פורץ פרוגרום (פרעות נגד יהודים) שיזמו הנאצים ברחבי גרמניה ואוסטריה. יותר מ- 1,000 בתי כנסת עולים באש, 7,000 בתי עסק יהודים נבזזים, ו- 30,000 גברים יהודים נשלחים למחנות ריכוז.
גרמנים עוברים דרך שברי חלון זכוכית של עסק בבעלות יהודית שנהרס בליל הבדולח, ברלין, 1938 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
משלוח ילדים
בלחץ הקהילה היהודית וקבוצות הומניטריות, בריטניה מסכימה לקבל 10,000 ילדים יהודים אשר ישתקעו באנגליה. ארצות הברית מסרבת לשקול הצעת חוק לקבלת 20,000 ילדים יהודים.
משלוח הילדים הראשון מגיע להרוויץ'/ אנגליה, דצמבר 1938 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
סנט לואיס
האונייה סנט לואיס מפליגה מהמבורג לקובה במאי 1939, אך 936 נוסעיה אינם מורשים לרדת מהאונייה מפני שאשרות הכניסה שלהם לקובה מבוטלות. למרות קריאות הייאוש והתחנונים לקובה, ארצות הברית ומדינות אחרות, הספינה נאלצת לחזור לאירופה. עד תום המלחמה יותר מרבע מנוסעי האונייה ייהרגו על ידי הנאצים.
בני משפחת היילברון עולים על האונייה סנט לואיס, 1939 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
גרמניה פולשת לפולין
גרמניה פולשת לפולין ב-1 בספטמבר 1939. בריטניה וצרפת מכריזות על פרוץ מלחמת העולם השנייה. פולין נכבשת בתוך חודש והגרמנים מנהיגים מדיניות כיבוש קשוחה, רוצחים מנהיגים פוליטיים ודתיים פולנים רבים ושמים במאסר עוד רבים אחרים. יהודי פולין נאלצים לעבור לגור בגטאות. ברית המועצות פולשת למזרח פולין ב- 17 בספטמבר.
חיילים גרמנים צועדים לתוך ורשה, 1939/ מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
-
![]()
רצח גרמנים נכים
באוקטובר 1939 מתחיל רצח גרמנים נכים שאינם יהודים. הם קורבנות הנאצים הראשונים אשר מצאו מותם בגז בשישה מרכזי המתה מיוחדים.
אוטובוס אוסף חולים במרכז ההמתה הנאצי הארטהיים, 1940 לערך/ Dokumentationsstelle Hartheim (מרכז המידע בהרטהיים)
שמע מסעה של האונייה סנט לואיס
הסנט לואיס - הרברט קרלינר
שמע בלבד
קריין:
הרברט קרלינר נולד בגרמניה בשנת 1926. בבוקר ליל הבדולח נהרסו ונבזזו חנותו של אביו, בית הכנסת של העיירה וכל העסקים היהודיים האחרים. הגסטפו אילץ את אביו של הרברט למכור את ביתם זמן קצר לאחר מכן. במאי 1939 נמנו הרברט ובני משפחתו עם 937 נוסעי האוניה סנט לואיס, אוניה גרמנית שחצתה את האוקינוס האטלנטי והייתה בדרכה לקובה.
הרברט קרלינר:
נהנו מאוד. היו לנו ריקודים, סרטים, שירותי דת. אנשים הלכו לבקר את רב החובל, היו לנו אתו יחסים טובים וציפינו בכיליון עיניים להגיע להוואנה.
הגענו לנמל הוואנה והספינה עגנה במרכז המפרץ. הם אמרו שצריך להסדיר מסמכים. אז חיכינו וחיכינו וחיכינו ושום דבר לא קרה. משטרת קובה הגיעה ושוב דבר לא קרה. היו לי מספר קרובי משפחה, דודי כבר היה שם, הוא הגיע בסירה קטנה ודיבר אלינו מרחוק. זו המילה הראשונה שלמדתי בספרדית, הוא אמר "מחר", mañana, mañana תרדו מהאוניה. חלפו יום, יומיים, שלושה, ארבעה ימים ונשארנו בהוואנה שבעה ימים.
לא ידענו מה קורה. התחלנו לדאוג.
לא היה לנו מושג. שמענו שהממשלה לא רוצה שניכנס למדינה ושהם רוצים סכום כסף מסוים, ולנו לא היה כסף כלל. לכן, אחרי שבעה ימים רב החובל קיבל הוראות מהממשלה לעזוב את נמל קובה. הוא אמר, אל תדאגו, אנו נשוט ברחבי הקריביים ונמצא מקום עבורכם. שלחנו מברקים לכל העולם, לפנמה, ארגנטינה, הרפובליקה הדומניקנית וארצות הברית, שלחנו מברק למר רוזוולט, ולא קיבלנו תשובה. שלחנו מברק לגב' רוזוולט שרק הילדים ייכנסו, אבל לא קיבלנו תשובה. מאוד התאכזבנו. מפני שידענו מה יקרה אם נחזור לאירופה.
התקוות שלנו התחילו להתפוגג אבל אז הם אמרו נשוט סביב מיצר פלורידה, אולי מישהו ישמע אותנו. מאוחר יותר גיליתי שרב החובל רצה שנגיע לכאן למיאמי.
רב החובל התקרב למיאמי ביץ', אני אומר לך, הייתי בן 11 או 12 על האוניה, התרשמתי ממיאמי ביץ' ואמרתי שיום אחד אני חייב לחזור לכאן. ובכן, זה לקח קצת זמן. לא יכולנו לעגון באף מדינה, אף אחד לא הסכים לתת לנו להיכנס. בינתיים אזל המזון והמים, והאוניה הייתה צריכה לחזור לגרמניה.
הוא חזר לאט בתקווה שמישהו אחר יעשה משהו. ויומיים לפני שהגענו לגרמניה קיבלנו מברק שאמר שארבע מדינות ירשו לנו להיכנס ואנחנו נחולק ביניהן. הולנד, בלגיה, צרפת ואנגליה. לכן באופן טבעי הייתה לה תקווה. התחלנו לרקוד, ראינו סרטים וכולם היו שמחים שאנו לא חוזרים לגרמניה. כל מדינה לקחה כ- 220 250 איש. לא יכולנו לבחור לאן ללכת.
קריין:
יהודים מאירופה שהובטח להם מקלט בהוואנה חצו את האוקינוס האטלנטי ונתקלו עם הגעתם בסירוב מצד נשיא קובה לתת להם להיכנס למדינה. רב החובל של סנט לואיס עזב את נמל הוואנה לכיוון מיאמי, בתקווה לעזור לנוסעים היהודים להימלט לארצות הברית. משמר החופים של ארצות ברית לא התיר לספינה לעגון. לבסוף, בלגיה, הולנד, בריטניה וצרפת הסכימו לקלוט את נוסעי הסנט לואיס לשטחן. הרברט קרלינר נשלח לצרפת ושם הם חיו במסתור כקתולים בזמן המלחמה. רק הרברט ואחיו שרד מבני משפחתם. מאות נוסעים אחרים מהסנט לואיס נפלו קורבן בידי הנאצים לאחר שגרמניה כבשה במהירות את מדינות מערב אירופה.
נוסעים מתגודדים על סיפון האונייה סנט לואיס, 1939 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
שמע משלוחי הילדים
משלוחי הילדים - אן מאייר
שמע בלבד
קריין:
משלוחי הילדים, או קינדר-טרנספורט, היו סדרת ניסיונות הצלה אשר הביאו אלפי ילדים יהודים מאירופה הנאצית לבריטניה בין השנים 1938 ו-1939.
בעקבות הפרוגרומים האלימים של ליל הבדולח, הקלה בריטניה את ההגבלות שהוטלו על הגירת ילדים יהודים משטחי גרמניה. ארצות הברית לא הייתה כה נדיבה. הצעת החוק להבאת 20,000 ילדים לחופינו עוכבה בקונגרס. 10,000 ילדים יהודים הובאו לבריטניה והושמו בבתי אומנה אנגליים. רבים מהם לא ראו שוב את הוריהם. אן מאייר הייתה אחת מאותם ילדים.
אן מאייר:
ובכן, לא ידעתי זה אומר משלוח ילדים. והיו איתי ילדים אחרים בגילי ואני חושבת שהצעיר ביותר היה אולי בן 9, ולי עדיין לא מלאו 13. וכולנו היינו ברכבת ולא ידענו מה קורה למעט העובדה שאנו נוסעים לאנגליה, בעצם לא ידענו מה זה אומר. היינו אמורים ללכת לאנשים זרים. בזמן הנסיעה כולנו לא היינו בטוחים אם אפשר לבטוח זה בזה או לדבר איש עם רעהו או לברר מי מגיע מאיפה או כל דבר כזה. אישה קטנה הגיעה לרכבת, אני חושבת שהיא הייתה בשנות העשרים שלה והשיער שלה היה מאוד ג'ינג'י. היא אמרה אני היועצת שלכם, שמי רות. אני אומר לכם עתה מה אתם צריכים לעשות. אם תמרו את פי בכל צורה שהיא, תסכנו את כולם בכך שהרכבת תיעצר ותחזור על עקבותיה למקום שממנו יצאה, וכולם ילכו הביתה ואף פעם לא תצאו מגרמניה בחיים. אז תעשו מה שאני אומרת לכם.
אני יודעת היטב שלחלק מכם יש רכוש משפחתי וחפצי ערך במזוודות, השליכו אותם החוצה עכשיו. כאשר נגיע לגבול הגרמני הם יורידו את כולם מהרכבת הזו וינעלו אותה בזמן שאתם תעמדו בחוץ כשמכונות ירייה מכוונות אליכם, הם יערכו חיפוש בכל מה שנמצא על הרכבת. כל מזוודה, כל מעיל וכל ג'קט. הכול. אנחנו לא יכולים לקחת סיכון.
התקרבנו לגבול וזה היה לקראת אחר הצהריים, רדת הערב. והרכבת עצרה לבסוף. השומרים היו בחוץ על הרציף והם צעקו והיו להם רובים והם צרחו "ראוס"! יצאנו החוצה, עמדנו על הרציף, הם טרקנו את הדלת מאחורינו כשהם נמצאים בפנים בקרונות, ואנחנו עומדים. הם העמידו אותנו בשורה וספרו אותנו באקראי, כמובן, היו 10 בנות ו -10 בנים שהם לקחו לחיפוש גופני. והם ערכו עליהם חיפוש והם המשיכו ללכת הלוך ושוב בין השורות כשהרובים מכוונים אלינו. ואנחנו עמדנו שם ולא ידענו מה עוד לעשות.. הם נתנו לנו לחזור לרכבת והיא התחילה לשקשק ויצאנו לדרך. ואז כולם התחילו לצרוח ולצעוק ולבכות מפני שהיה די ברור שאנו באמת הולכים לצאת משם...נכון שהיו שם נשים מארגון הידידות ומהצלב האדום ההולנדי והם נתנו לנו בננה ותפוז וכריך וגלויה...הם התנהגו אלינו יפה.
...באוניה שחצתה את התעלה אני לא חושבת שהיו לנו תאים, אני חושבת שפשוט ישבנו. הם בדקו את התג שלי, הם אמרו את נוסעת למנצ'סטר. אנחנו יודעים באיזו רכבת יפגשו אותך לכן את יכולה להירגע מעט ולנוח והנה משהו לאכול. הם נתנו לי את השמות, הכתובות ומספרי הטלפון שלהם. הם אמרו שאם לא נאהב את המקום שאליו נגיע שנתקשר אליהם. לא ייאמן.. זה מה שקרה.
קריין:
במאי 1940 קיבלו בני משפחתה של אן לבסוף את אשרות הכניסה שלהן חיכו זמן רב כדי להיכנס לארצות הברית. הם עברו לקרובי משפחה בצ'רלסטון, דרום קרולינה ובסופו של דבר הגיעו למיאמי.
משלוח הילדים הראשון מגיע להרוויץ'/ אנגליה, דצמבר 1938 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה
שמע מעשה גבורה בליל הבדולח
פראו דאן האישה שלא עמדה מנגד בליל הבדולח - אן מאייר
שמע בלבד
קריין:
בשעת בוקר מוקדמת ב-9 בנובמבר 1938 ארגנו פקידי המפלגה הנאצית גל פרוגרומים שהתחולל ברחבי גרמניה רבתי. יום זה ידוע בשם ליל הבדולח. יותר מ- 7000 עסקים יהודים הושחתו ונבזזו. בתי עלמין יהודים חוללו ויותר ממאה יהודים נהרגו. יהודים כמו אן מאייר ניצלו בזכות אומץ ליבם של תושבים מקומיים.
אן מאייר:
הייתה לנו כובסת, פראו דאן עליה השלום, שפשוט לא הסכימה לעזוב. היא עבדה במשפחתה של אמי לפני שאמי התחתנה. היא פשוט הייתה - היא הייתה בת משפחה. למעשה היינו עבורה משפחה. היא אמרה אני לא עוזבת. ובבוקר ליל הבדולח היא הצילה את חיינו.
אני זוכרת שאחותי ואני וסבתי ישנו למעלה בבית, והוריי הגיעו בשש בבוקר לערך והם נראו חמורי סבר ואבי אמר לנו אתן לא הולכות לבית הספר היום. אסור לכן לעזוב את הבית. אסור לכן לרדת מהקומה העליונה. אתן צריכות לחכות עד שנחזור ונאמר לכן שאתן יכולות לצאת מחדרכן. ועד אז, לא משנה מה תשמעו, אם מישהו דופק בדלת, הישארו כאן למעלה, ואם נראה שמישהו עולה במדרגות תתחבאו מתחת למיטות. ואמכם ואני נחזור מהר ככל שנוכל. נשקנו לו לשלום ולא ידעתי, לא היה לי מושג, בת כמה הייתי, 12. אחותי הייתה בת 16. אני מניחה שהיא ידעה יותר ממני. והם יצאו.
ובערך שעה לאחר מכן שמענו את המנעול מסתובב וזו הייתה פראו דאן. היא הלכה בכבדות - הכרנו את צעדיה - אישה גדולה, באמת אישה ענקית. גוף חסון, זרועות חזקות גדולות. ושמענו אותה עולה בכבדות במדרגות. והיא סיפרה שקורים כל מני דברים בעיירה, אתן לא צריכות לדעת. אני נשארת כאן עד שאמכן תחזור. ואמרנו שהם אמרו לנו להישאר בחדר ובמקרה הצורך להסתתר מתחת למיטה. והיא אמרה אל תצאו מכאן, אי אפשר לדעת מה יכול לקרות אבל אני אטפל בזה. כמובן, כאשר נשמעה הדפיקה בדלת יצאנו מיד מהחדר והתבוננו מבעד למעקה, והיא עמדה שם ככה, וכשפראו דאן שמה ידיה על המותניים היא חסמה את הכניסה. מסתבר שזה היה הגסטפו והם רצו לערוך חיפוש בבית. והיא אמרה, רק אני כאן ואני ארית כמוכם, צאו מהבית שלי. והם עזבו! אין ספק שאם לא היינו עושים זאת הם היו עולים למעלה ולא היינו חיים. סבתי, שתינו...זה היה הסוף שלנו.
גרמנים עוברים דרך שברי חלון זכוכית של עסק בבעלות יהודית שנהרס בליל הבדולח, ברלין, 1938 / מוזיאון ארה"ב לזכר השואה