• The Sculptor's Tour

קנת' טרייסטר - פסל פותח שמע בלבד הכול אבן ירושלמית. היא מגיעה מהעיר ירושלים. זו אותה האבן שהייתה תחת משה כאשר היה שם, והמלך דוד, שלמה, וכל ההיסטוריה היהודית. זוהי האבן שממנה בנוי כל אתר ההנצחה. אבן ירושלמית. שנחתכה ביד. בתקופת התנ"ך ובתקופות קדומות, היהודים היו האומנים בעיר הקודש אשר פיסלו באבן. זה היה מקצוע יהודי. גם זכוכית. ראית מה שאנו קוראים זכוכית רומית בישראל, הכול נעשה בידי אומן, זה היה משלח ידם של היהודים. ולכן פיסלנו את הכול. בפסל זה, אחת הבעיות הייתה כיצד להתחיל וכיצד מציינים "התחל כאן"? כיצד עושים סימן שאומר "התחל כאן"? עלה במוחי רעיון שנעשה פסל על אירופה שבה החלו חוקי נירנברג. היהודים לא הורשו ללכת על מדרכות, הילדים נאלצו ללכת במי הביוב. היהודים הפכו לנחותים, ואף על פי כן היהודים נשארו. רובם נשארו. חלקם עזבו, אבל רובם נשארו. פסל זה הוא של אם, הילדים מפוחדים או מבוהלים, היא מסוככת עליהם בשמלתה והיא אינה עוזבת. אלה הם השישה מיליון.

קנת' טרייסטר - פסל היד שמע בלבד ראשית, על משמעות היד. וזו שאלה ששואלים אותי פעמים רבות זה שנים רבות כאשר אנשים רואים את האנדרטה. והתשובה הרגילה שלי, והיא גם הכנה ביותר, היא שאיני יכול לתאר את משמעותה במילים, מפני שביסודי אני פסל ולא משורר. ולו הייתי אלי ויזל או ויליאם שייקספיר, יכולתי לספר לכם תוך זמן קצר על פסל "אהבה וייסורים". קראתי לו "אהבה וייסורים" מפני שחשבתי שאלה היו שני רגשות חזקים בזמן השואה. אנשים התייסרו מפני שהם עמדו למות והם אהבו את משפחתם אשר הושמדה יחד עמם. משפחה שהם לא יראו עוד לעולם. אז הם עזרו להם. לכן באנדרטה יש קטעי סיפורים של אהבה וייסורים. אין אלה סתם דמויות שנזרקו על הזרוע. אלה לא סתם נשים, ילדים ותינוקות אקראיים. כל דמות שזורה באחרת. אח מושיט ידו כדי לעזור לאח, תינוק מורם לאביו, אם מערסלת תינוק, שני קשישים נפרדים לשלום אחרי חיים של אהבה יחד. היו כאן משפחות שנהרסו, לכן הייתה צריכה להיות הרבה אהבה בנוסף לייסורים.

קנת' טרייסטר - כיפה/פרוזדור שמע בלבד באשר למנהרה..לא רציתי שאנשים ילכו בקבוצות לאנדרטה. רציתי שכל אחד ילך לבדו. הדרך הטובה ביותר לראות אנדרטה היא לבד, ללא דיבורים. לכן יצרתי מנהרה. באדריכלות, שמים משהו קטן ליד משהו גדול כדי לגרום לו להיראות גדול, או משהו גדול ליד משהו קטן כדי להקטין אותו. יצרתי את המנהרה מאוד קטנה ועשיתי אשליית פרספקטיבה. כידוע לך, בפרספקטיבה, ככל שמתרחקים, כך מתכנסים הקווים. לכן גרמתי למנהרה להתכנס כדי שתיראה ארוכה יותר מכפי שהיא. ועשיתי אותה בצורה כזו שבסוף המנהרה יש כניסה לאדם אחד. אי אפשר להיכנס כקבוצה. צריך לעבור אחד אחד. לכן שמתי ילדה קטנה מתייפחת ועשיתי אשליית פרספקטיבה זו. ובכן, עשיתי כאן שינוי אחד. במקור, אני - לא מזמן כתבתי ספר על המאיה. שבט המאיה נהג להשתמש בשמש ובתופעות אסטרונומיות כדי לגרום לאנשים להתפעל מגאונות השליטים שלהם, מפני שהם היו יכולים לחזות את השוויון בין יום ללילה והבניינים נבנו בהתאם. לכן הצבתי אבן אדומה זו - זו אבן ירושלמית, אולם זו אבן עמוקה יותר. אם הולכים למלון המלך דוד, בדיוק ממול רואים את האבן האדומה הזו. זו אבן עמוקה יותר מאבן ירושלמית רגילה. והצבתי אותה כאן וחישבתי שהשמש ביום השואה תשקע דרך חרכים אלה ותאיר אבנים אלה. והחרכים אלה, אם תביט בהם, הם יעניקו לך הצצה ליתר אתר ההנצחה. לכן זה שילוב של תחושת הסגר שנותנת המנהרה וחרכי האור הנכנס פנימה.

קנת' טרייסטר עלה בדעתנו רעיון שכאשר אנשים יבקרו אותנו הם ייתנו לנו שמות של קרוביהם שנספו בשואה, ואנו חרטנו את שמם על שדרת לוחות גרניט אלה, ויש לנו כיום כ- 40,000 שמות. התחלנו במעגל המרכזי ואנו מוסיפים שמות כל הזמן. אם למישהו יש חברים או אנשים או ניצולים או יהודים שיש להם שמות, אנו רוצים להוסיף אותם. יום אחד לא הייתי כאן אבל אדם נכנס בזעקות למשרד. אנו מעלים את השמות על המחשב, כדי שניתן למצוא באיזה לוח - כל לוח ממוספר - היכן השם נמצא, מפני שזה לא נעשה בסדר אלפביתי, זה נעשה כשאנחנו מקבלים את השמות. הוא נכנס בזעקות למשרד, והוא אמר ששמו מופיע על קיר הזיכרון. הסתבר שהייתה משפחה בפולין וחלק מהמשפחה ברח מזרחה לרוסיה, כפי שעשו יהודים רבים, וחלק אחר של המשפחה נספה בשואה. והוא היה אחד מאלה שניצלו. חלק ממשפחתו היגר לארגנטינה לאחר המלחמה. והם הגיעו לאנדרטת השואה הזו ונתנו שמות של בני משפחה שמתו, כולל את שמו. שנה לאחר מכן הוא הגיע, והיה לו שם יוצא דופן, והוא רואה את שמו עם המשפחה שלו. השם שלו היה על מצבה באנדרטת השואה. הוא היה המום, אבל החדשות הטובות הן שגרמנו לאיחוד שתי המשפחות. המשפחה בארגנטינה והמשפחה כאן התאחדו בפעם הראשונה. בגלל הקיר באנדרטה הזו.

קנת' טרייסטר - פסל הסיום שמע בלבד כשהתחלתי לעבוד על אתר ההנצחה, הבאתי קבוצת רבנים לכאן כדי לראות את האנדרטה, אולי 10 או 12 רבנים. ועשיתי להם אותו סיור כמו שאתם עשיתם במשך היום. וסיפרתי להם על כך שזה הסוף וכיצד השתמשנו בדברי אנה פרנק המצוטטת בהתחלה בנימה אופטימית "בני האדם טובים ביסודם", וכאן "אידיאלים, חלומות ותקוות שטיפחנו גואים בקרבנו עד שהם מתנפצים מול אמיתות מחרידות". זה הסוף. ורבי אחד אמר: "מר טרייסטר, יש לך בעיה". ועניתי, "איזו בעיה?" הוא אמר, "במסורת היהודית אי אפשר לסיים סיפור עם סוף עצוב". זו המסורת היהודית. לסיפור צריך להיות סוף טוב. רבי אחר אמר, "רגע", כפי שאומרים לעתים רבנים, "לשואה חייב להיות סוף עצוב". והנה אני אדריכל ולא חכם בתורה וניצבתי בפני דילמה. לכן כשחזרתי התקשרתי למל לקסנברג, מל לקסנברג שהוא החכם בתורה שלי. ננסי מכירה אותו ואנשים אחרים מכירים אותו. הוא היה - הוא עדיין, הוא גר בישראל והוא יהודי גדול בתורה. סיפרתי לו את הסיפור. שאלתי את מל "מה הפתרון?" אתה יודע, הוא אמר כך וכך. הוא אמר, "קן, ביהדות, הכל מחזורי. אתר ההנצחה שלך עגול. אין לו התחלה ואין לו סוף. הוא עגול. התורה היא מגילה שלעולם אינה מסתיימת. היא אינה ספר שיש לו התחלה וסוף, היא כל הזמן מגולגלת. כאשר מסיימים אחת, מתחילים אחרת. הוא אמר שזה ההבדל בין היהדות לנצרות. אין לנו סיפור שאינו נפרס ומתגלה. דור אחד אינו בא אחרי השני. יש נכדים, יש ילדים, יש מבוגרים, יש צעירים, יש זקנים, ויש סבים וסבתות. ויש מחזור קבוע של מעגלים שעושים..." והוא אמר "אתר ההנצחה שלך הוא מעגל", הוא אמר, "אין לו סוף".